שמי גת ואני מרפאה בעיסוק מזה 10 שנים. אני עובדת (ואוהבת לעבוד!) בשני הבתים המקצועיים שלי: המרכז הרפואי “סורוקה” – שבו אני עובדת בטיפול יום פסיכיאטרי למבוגרים, במרפאה לנוירולוגיה תפקודית ומשמשת כרכזת הדרכה בריפוי בעיסוק של סטודנטים ומרפאים בעיסוק של בית החולים; ומרכז שלמים – שבו אני עובדת עם מבוגרים המתמודדים עם הפרעות קשב, קשיים רגשיים, הפרעות נפשיות וכאב כרוני.
אני בעלת תואר ראשון ושני בריפוי בעיסוק, מטעם ביה”ס לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית בירושלים. תחומי העניין שלי בריפוי בעיסוק השתלבו עם התמודדויות של האנשים הקרובים אליי ביותר, המתמודדים עם הפרעות קשב. את מחקר התיזה בתואר השני הקדשתי לפיתוח כלי ה-PIC-ME, כלי לדיווח עצמי של ילדים עם הפרעות קשב, אשר נעשה בו שימוש כחלק מתוכנית ה-Cog-Fun לילדים. בהמשך הדרך עברתי הכשרה בתוכנית ה-Cog-Fun למבוגרים, וזו אחת מתוכניות הטיפול שאני מוצאת כיעילה ביותר לניהול הפרעות קשב.
פרט לכך, במשך כל שנותי המקצועיות לא הפסקתי ללמוד ולהרחיב את הידע האישי והמקצועי שלי בקורסים שונים. חשוב לי להחזיק במטריית ידע רחבה, כשתחומי הלמידה שלי תומכים ומחזקים האחד את השני. מבין הקורסים שלמדתי, אלו שמעצבים במידה הרבה ביותר את הזהות שלי כמטפלת הם: הנחיית קבוצות, פרמקלצ’ר, הכשרת מטפלים בגישות מבוססות מיינדפולנס ו-Cog-Fun. בזכות העבודה שלי ב”סורוקה” והקשר שלי עם ביה”ס לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית, אני גם לומדת ומרחיבה את הידע שלי מאנשי מקצוע מובילים בתחומי השיקום הפסיכיאטרי, הוויסות חושי והכאב הכרוני.
העבודה הטיפולית עבורי היא מפגש עדין ורגיש עם אנשים שרוצים לצמוח מתוך הכאב. אני מאמינה שבאמצעות שיח נכון ומעורבות מחודשת בעיסוקי חיים שונים, אדם לומד את עצמו מזוויות חדשות ויכולת הבחירה שלו כיצד להביא לידי ביטוי את יכולותיו ומגבלותיו משתפרת מאוד.
אני מתרגשת להיות חלק מתהליכים משמעותיים שאנשים עוברים. יש רגעים שהם בלתי נשכחים ויש משפטים שנחקקים לי בלב. כמו למשל: גבר המתמודד עם כאב כרוני שהגיע לשלב שבו הוא אומר בטיפול: “אני יותר סומך על עצמי, אני פחות מפחד מהכאב”, או אישה עם הפרעת קשב שאומרת: “היום אני לא אעשה דברים שקלים לי יותר בגלל שיש לי הפרעת קשב, זה רק יוריד לי עוד יותר את הביטחון. אני לא אוותר על דברים שאני אוהבת ורוצה להצליח בהם. הפרעת קשב היא לא תירוץ לפאשלות שלי, היא הדרך להסביר למה הן קורות. אני לוקחת עליהן אחריות – מנסה למנוע אותן, לשנות אותן, להשתפר.” משפטים אלו מגלמים בעיני את תמצית המעשה הטיפולי: שיפור בתחושת הרווחה ובאיכות החיים כתוצאה מהיכולת ללמוד לחיות ולתפקד טוב יותר עם המגבלה שבגינה אדם הגיע לטיפול